<h1>תשובות ופסקים לר"י הזקן סימן קס"ז</h1>
<h2>דף לד.</h2>
פת שנתחמץ בשמרי יין נסך, יש אוסרין ואומרים דווקא שנתייבשו [השמרים] תריסר ירחי שתא, אבל תוך י"ב חדש אין להם תקנה. ונראה לרבינו אפרים מאחר שהנחתומין מייבשין אותו מחנוכה ואילך שכלה היין החדש עד שהן יבישין כחרס ואין בהם טעם יין, אמאי אסור להחמיץ. ומה שאוסר הספר [—התלמוד] עד י"ב חדש, זהו אותם שלא נתייבשו. ונראה לי להתיר אפילו בלחין. דהא (ד)אמרינן [פסחים ל"ה ע"ב] מי פירות אינם מחמיצים, והיין אינו מחמיץ כי אם השמרים. תדע דביבישין הן מחמיצין ואין מחמיצין ביין, ושמרים בלא יין אין בהם איסור כלל דעפרא בעלמא נינהו. מיהו דוקא דיעבד מותר ולא לכתחילה, כי ההיא [חולין ק"י ע"א] דרמי בר דיקולי דאכל כחלי וטוונהו בפורצני דחמרא, וקאמר לאחר י"ב חדש הוה. משמע אבל בתוך י"ב חדש אסור לצלותן אע"פ שאינו שותה מן היין, שהרי היין מכבה את האש. היינו דומיא דשמרי יין, ואפילו הכי לכתחילה אסיר. אבל בדיעבד שפיר דמי, הכי נמי בשמרים. מצאתי.
<h2>דף לח.</h2>
דין בצים טרופות דלא חיישינן לבצים טמאים, דאזלינן בתר רובא, ולא לדם וביצת אפרוח. (ומהן) [ורשב"ם] התיר אובלייש של גוים. פרק אלו טריפות [ס"ד ע"א] אין מוכרין ביצים טרופות לגוי אלא אם כן טרפו בקערה, לפי שאין לוקחין מהם ביצי טריפות. מכאן סמכו לאסור אובלייש של גוים, דאיכא למיחש שמא הבצים מעוף טמא או מבצים טרפות שמכר לו ישראל. ורבינו שמואל היה מתירם, דליכא למיחש למידי. דאי משום דהבצים מעוף טמא, אם כן היאך אנו קונים בצים מן השוק. ושמא תאמר על ידי סימנים, סימנים לאו דאורייתא ואין לסמוך עליהם. ומשום בצים טריפות אין לחוש, דאין שכיח למצוא בצים כי האי גונא.
